<h1>שו"ת מהר"ם מרוטנבורג — דפוס פראג סימנים תרכ"ג—תרכ"ד</h1>
<h2>דף סג:</h2>
[הלכתא] אשה הרגילה לראות ביום קבוע, כגון מחדש לחדש או זמן אחר, אם רגילה לראות בתחלת הלילה או באמצעיתה או בסופה, אסורה לשמש כל הלילה, אולי תראה, ומותרת לשמש כל היום שלפניה אפילו בסופו, וכל יום שלאחריה אפילו בתחלתו. וכן אם רגילה לראות ביום אפילו בתחלתו, מותרת לשמש לילה שלפניה אפילו בסופה, אע"פ שהיא [סמוכה] לוסת ממש שעה אחת, או אם רגילה לראות בסוף היום מותרת לשמש אפילו בתחלת הלילה שלאחריה, אבל כל היום אסורה לשמש בתחלתו ועד סופו. והא דאמר פרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו, ואמר רבא לא נצרכה אלא סמוך לוסתה, פר"ת לא להתיר [תשמיש] קאמר כדפירש רש"י מנוחתו כבוד, דהא מה"ת אסור מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אלא דברי ריצוי ופיוסים קאמר, ולא חיישינן שמא יבא עליה. וכתב בספר יראים וזה הדין באשה שוסתה לימים, אבל באשה שוסתה לסימנים אחרים ולא לימים, כדתנן פרק האשה [ס"ג ע"א] ואלו הן וסתות, מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה בשיפולי מעיה, כעין צמרמרות אוחזין אותה, וכל כיו"ב. וכל שתקבענה שלשה פעמים הרי זה וסת. הלכך (מה) [מי] שוסתה בסימנים שבגופה ולא לימים, או באכלה שום וראתה אכלה פלפלין וראתה, מותרת עד שיגיעו אותן הסימנים.
